‏‏‏‏‏

 

האלמנה, הקאדי, והג'ארה

 

בכפר אחד חיתה לה אלמנה זקנה, אום אחמד, וליד ביתה גרו ארבעה בניה, אחמד ושלושת האחרים, כל אחד בבית משלו. עד עכשיו הכל בסדר, אלא שהבנים היו נשואים, ונשותיהם היו מתעללות באלמנה אולי בגלל שזכרו לה איך היא עשתה להן את המוות כשהן היו כלות טריות.

 

בצר לה הלכה אום אחמד לקאדי של הכפר לשאול בעצתו. הקאדי, חאג' מוסטפה, שהיה ידוע בכל כפרי הסביבה כחכם ומשורר דגול, הקשיב לתלונותיה, חשב הרבה, ואז נתן לה עצה בחרוזים (משורר או לא?) איך לנהוג.

 

"זה יעבוד?" שאלה אום אחמד בספקנות והקאדי ענה "עלא ראסי" (על ראשי). כמו שנראה אח"כ, הקאדי התנבא בדיוק מה יקרה בעוד 20 שנה.

 

בערב, עוד לפני שחזרו הבנים מהשדה, הלכו נשותיהם אצל האלמנה כדי להציק לה קצת. הן מצאו אותה יושבת ומחזיקה בידיה ג'ארה, סגורה וחתומה בחותם שעווה . "מה יש בג'ארה, יא מלעונה?" שאלו הכלות המסורות. "מה שיש זה לא בשבילכן, יא כלבות זבל" ענתה אום אחמד באהבה.

 

כשחזרו הבנים מהשדה, אחמד ושלושת האחרים, ושמעו את הסיפור, הלכו אצל אימם לראות את הג'ארה המסתורית. אום אחמד הסבירה, כשהג'ארה החתומה עדיין בידיה: "כשהתחנתי עם אביכם, אבו אחמד אללה ירחמו, קיבלתי מדוד עשיר מתנה של 100 נפוליאונים זהב, והם בתוך הג'ארה". הבנים נדהמו אף אחד מהם לא ראה אי פעם אפילו נפוליאון אחד - וכשהתאוששו שאל אחמד, בכור הבנים: "ומה תעשי עם הזהב הזה, יא אומי חביבתי?"

 

"אתן את כל הזהב לזה ביניכם שיטפל בי הכי טוב לפני שאמות אחליט למי מיכם הזהב מגיע".

 

כששמעו זאת הבנים כרעו ברך לפניה וכל אחד מהם אמר משהו כגון: "לא תמותי, יא אומי, אני אדאג לך ואטפל בך, עלא ראסי", וכו'. תוך זמן קצר הופיעו גם ארבע הכלות, נישקו את רגליה, וכל אחת מהן הבטיחה לאום אחמד שתטפל בה באהבה ובמסירות, ולחשה באזניה שהיא היחידה בין הכלות שאוהבת אותה.

 

ההבטחות קוימו. מאותו יום חייתה אום אחמד באושר, כאשר בניה וכלותיה מתחרים ביניהם מי יטפל בה טוב יותר. והג'ארה המפורסמת לא משה מידיה לרגע, עד ליום מותה כעבור עשרים שנה.

 

משום מה, אום אחמד לא הודיעה לפני מותה למי מהבנים החליטה להוריש את זהבה אולי בגלל שהיה לה קשה להחליט. כשהבנים התחילו לריב כל אחד מהם טען שהזהב מגיע לו החליטו לפנות לקאדי, חאג' מוסטפה, שבינתיים התפרסם בכל המזרח התיכון (החדש) בזכות חכמתו ויושרו, והוא שישפוט למי הזהב.

 

האחים הביאו את הג'ארה, הסגורה עדיין בחותם שעווה, לקאדי במשרדו וסיפרו לו שבג'ארה יש 100 נפוליאונים, שאום אחמד הבטיחה להוריש לבן הכי מסור, וכל אחד מהם טען כמובן שהוא היה הבן המסור ביותר.

 

אני רואה שכמה מיכם פעורי פה מרוב מתח יא ואלד, אם תפתח יותר את הפה אז תבלע זבוב אז זה הזמן לספר שבג'ארה לא היה שום זהב, לא זהב ולא בטיח. אז מה, אתם שואלים, כן היה בג'ארה?

 

אתם זוכרים שחאג' מוסטפה היה משורר שדיבר בחרוזים, ולכן העצה שנתן בזמנו לאום אחמד היתה לשים חרא בתוך הג'ארה. זה היה החרוז הכי יפה שעלה בראשו, והאמת זה חרוז לא רע.

 

אלא שבינתיים חאג' מוסטפה הזדקן, ושכח את אותה עצה טובה שנתן לפני עשרים שנה לאום אחמד. הוא גם נעשה חרש, ולכן האחים היו צריכים לחזור על הסיפור כמה פעמים בקול רם. כשחאג' מוסטפה הבין לבסוף את הבעיה, הוא יישר על ראשו את הכובע הירוק של החאג' והודיע לאחים את החלטתו:

 

"אמכם, אום אחמד, היא קרובה שלנו ואנחנו קרובים שלה (אללה ירחמה, אללה ירחמהא, הייא קראבתנה וא נחנא קראבהא), ואני הייתי מסור לה לא פחות מיכם. לכן גם לי מגיע הזהב. אז נחלק בינינו כך: אתם הארבעה, כל אחד יבחור פינה מארבעת הפינות במשרד הזה ויעמוד בה. אני אעמוד כאן באמצע המשרד, ואהפוך את הג'ארה על ראשי. המטבעות שישארו בכובעי יהיו לי, וכל אחד מיכם יקבל את המטבעות שיתגלגלו לפינה שלו."

 

האחים הבינו שעשו טעות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. נעמדו כל אחד בפינתו, וחיכו לראות מה יעלה במזלם.

 

חאג' מוסטפה אמר תפילה, פתח את חותם השעווה, ורוקן את הג'ארה על ראשו. כאן המקום להכניס את כל הקללות בערבית ששמעתם אי פעם: הוא קילל את אום אחמד, את ארבעת בניה, את ילדיהם ונכדיהם עד דור עשירי, ואת עצמו שהאמין לנוכלים האלה.

 

כשסיים לקלל, רץ לביתו כדי להתרחץ, אך כשהגיע מרוב מהירות נתקע אפו במסמר שהיה על הדלת. כשהוא תקוע, צעק חאג' מוסטפה לאשתו: "מונח'ארי בי'לבאב!" (אפי בדלת!). אשתו, גם היא חרשת קצת, חשבה שהוא שואל: "מינ ח'ארי בי'לבאב?" (מי חירבן על הדלת?) , וכדי לשמח את ליבו של בעלה המשורר ענתה לו בחרוז: "אל אוולאד מינ איל כותאב" (הילדים מבית הספר).

 

וכך תקוע חאג' מוסטפה בדלת ביתו עד עצם היום הזה.

 

מוסר השכל: כשאין זהב, גם חרא הולך.

 

ועוד: כשאתה מכוסה כולך בחרא, ואפך תקוע במסמר בדלת, זה לא הזמן לעסוק בשירה.

 

 

חזרה return