‏‏‏‏‏שפות כה קרובות

)תודה לרוני הפנר, יוצר האתר הנהדר של "השפה העברית", ולידידי ריד אבן שתיקן, העיר והאיר)

 

כידוע, עברית וערבית שפות שמיות אחיות, עם דקדוק דומה (קצת העתקנו מהם) והרבה מלים משותפות או דומות [1] . וכך, אבא = אָבּ, אגוז = ג'וּז, אוכל = אָכּל, אח = אַח' (ח' = خ, לא ח = ح גרונית), וכו'.

 

ידיעת השפה הערבית חשובה מאד למי שרוצה להסתדר במזה"ת החדש, לדוגמא : אנא סאחב א שאהיד יוסוף ביילין (אני חבר של השאהיד יוסי ביילין), משפט שימושי אם הגעת בטעות לרמאללה או ג'נין, ופתאום מתקבצים סביבך הרבה סקרנים רעולי-פנים.

 

ואף אחד שיודע ערבית לא היה קורא לבנו ערי, כמו שעשה זאב ז'בוטינסקי.

 

לפעמים מענין לראות מלים מקבילות, בשתי השפות, שנפרדו לדרכים שונות, חלק נשארו על יד, וחלק תעו בדרך. להלן כמה דוגמאות:

 

אומץ = שג'אעה, ואמנם אומץ מופרז קרוב לשגעון, ומי שלא יודע פחד הוא לרוב גם פסיכי. וכך את הפסוק: וַיַגֵּד הַצּפֶה לֵאמר, בָּא עַד-אֲלֵיהֶם וְלא-שָׁב; וְהַמִּנְהָג, כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי--כִּי בְשִׁגָּעוֹן, יִנְהָג (מלכים ב', ט:כ), אפשר לפרש שיהוא נהג בתעוזה, ולא שעשה חראכות במרכבתו. אגב חראכה מובנה תנועה, מושג חיובי, ואמנם: פי חראכה בראכה (בתנועה יש ברכה, ז"א לא צריך לשבת על התחת), וגם תנועה פוליטית או צבאית, כמו תנועת ההתנגדות המוסלמית = חראכת אל מוקאואמה אל איסלמיה (حركة المقاومة الاسلامية), היא חאמאס.

 

ומה עם סתם שגעון? הוא נגרם כידוע ע"י רוח רעה = ג'ין, ולכן שגעון = ג'נון, משוגע = מאג'נון, בית חולים לחולי נפש = מוסתאשפה ל מאג'נין, ובפי העם גם עספוריה (מקום הציפורים).

 

במדבר, בו התפתחה השפה הערבית, לא כל כך יודעים מי עשיר ומי עני, ואמנם: עשיר = ע'ני. טעות בהעתקה? אולי לא, כי ע' = غ מבטאים כמו משהו בין "ר" ל "ג" (למשל, אם תבטא עזה = غزة כמו ראזה או גאזה, יבינו אותך). יתכן והסיבה היא שעשירים מרבים לפצוח ב-שיר = אע'ניה. לעומת זאת, עני = פקיר (כמו אצל ההודים, אבל בלי מסמרים) או מסכין.

גם עונות השנה נראות במדבר אחרת מאשר אצלנו, וכך:

 

       סתיו = ח'ריף (טעות בהעתקה?).

       חורף = שתא, וגם גשם = שתא, אבל: שנה = סנה. הסבר אפשרי לסטיה מארמית (בה שתא = שנה) הוא שבמדבר גשמים יורדים במרוכז, אחת לשנה.

       אביב = רביע, מהשורש רבע (רבע שנה?), לא קשור עם ל-הרביע = שבבא. וכדי לבלבל, שני חודשים בשנה המוסלמית, השלישי והרביעי, נקראים רביע ראשון = ربيع الأول ו-רביע שני = ربيع الثاني, וכידוע חודשי השנה המוסלמית "נודדים" על פני ארבעת העונות. אגב, השם אל קעידה שמור לחודש האחד-עשרה בשנה המוסלמית, הנקרא ד'ו אל קעידה = ذو القعدة, והכונה ל-בסיס או מושב, כי הפועל ל-שבת = קאעד. אנשים פסיביים, שאוהבים לשבת, וביחוד כאלה שמשתמטים משרות, נקראים קאעידין, ההיפך מ-מוג'אהידין, אלה שמתאמצים. שיהיה כך.

 

כיוונים חשובים במדבר, וביחוד חשוב לא לאבד את ה-צפון = שִימָאָל, אבל גם שמאל = שִימָאָל, כי בימי קדם כיוון-הייחוס היה מזרח (לא צפון כפי שזה עכשיו), וכשאדם פונה מזרחה, הצפון לשמאלו. גם בתנ"ך מוצאים צפון = שמאל, לדוגמא: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמאל, לְדַמָּשֶׂק (בראשית, יד:טו), וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, בֵּית דָּגן, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח-אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמאל (יהושוע, יט:כז). בפסוק האחרון מופיעים צָפוֹנָה ו-שְּׂמאל יחדיו.

 

ואם צפון = שמאל, אז דרום = ימין, או תימן = יאמאן בערבית. לדוגמא:  צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם; תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ (תהילים, פט:יג), עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיאכַל פְּרִי מְגָדָיו (שיר השירים, ד:טז). דרום בעברית גם נגב, ובערבית ג'נוב.

 

יש סבורים שעיה"ק מכה שייכת איך שהוא לענין, ושכיוון-היחוס המוסלמי הוא מזרח מפני שבמקומנו זה כיוון ה- קיבלה, הכיוון למכה. חולשת הסבר זה היא שמרבית המוסלמים, גם אלה שזכו לחיות בחצי האי המקודש, נמצאים מזרחה ממכה.

 

ועכשיו כמה מלים מכל הבא ליד:

 

       כוס (ששותים ממנה) = כובבאיה, שמזכיר את המילה הארכאית קובעה, לדוגמא קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה[2] , לא מומלץ. לעומת זאת, כוסית (כוס קטנה) = כאס, למשל כאס עראק, מומלץ.

       זית = זיתונה, אבל שמן = זית. וכך שמן זית = זית זתון ואילו אגן השמן (במנוע המכונית) = קארטר א זית, ב"עברית" קארטר. והאם יש מילה מקבילה לשורש שמן? בטח: חמאה מבושלת = סאמנה, סתם חמאה = זאבדה, כמו זבדה בעברית.

       גפן = דאליה (ר' דאואלי), למשל הכפר הדרוזי דאלית אל כרמל = גפן הכרמל.

       מטע = כרם (ר' כרום), וביחוד כרם = כרם דאואלי (מטע ענבים).

       ענבים = עינב, ענב = חאבבת עינב.

       עלי גפן (ממולאים) = ואראק דאואלי או ואראק עינב.

       ידיד = צדיק, וכידוע (אל) צדיק בנערף ענד (אל)-ציק = (מי) ידיד נדע (רק) בעת צרה, אבל צדיק = צאלח [3], צדיק [4], עאדל, מוסתקים [5] .

       מחיר = סער (מלשון שער), אבל שער = באב, וכדי לבלבל, שער יפו (בירושלים) = באב אל ח'ליל (שער חברון).

       בשר = לחם, אבל לחם = ח'ובז. את ה-ח'וביזה, צמח בר טעים שהרבו לאכול במזרח התיכון הישן קוראים בעברית חלמית, אם בכלל מוצאים אותו. רגע, אם ח'ובז זה לחם אז למה ח'וביזה זה חלמית? כי ככה החליטה האקדמיה של חלם.

       ערום = עריאן, יחף = חאפי.

       אסור = ממנוע מהשרש מנע (כמו בעברית), לדוגמא, אסור לעשן = ממנוע א תדח'ין.

       איסור (דתי) = חראם, גם מקום קדוש = חראם (שהרי מקום קדוש אסור ללא-מוסלמים), וכך הר הבית = חראם א שאריף (החראם הנאצל).

       דת = דין, אדם דתי = מתדיין, וקללה מקובלת (עלולה לעלות למקלל ביוקר) היא ארורה דתך = ינעל דינך.

       שכחה = נסיאן, כמו נשיה, ונזכיר את הביטויים תהום הנשיה, ים הנשיה, וגם:  הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ; וְצִדְקָתְךָ, בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה (תהילים פח:יג).

       נושה (זה שחייבים לו, ואולי יכול לשכוח מהחוב) = אללי מדיין (זה שמתדיין, ואולי יכול להציל משהו).

       חרב = סיף, ואמנם דין מוחמד בי(ל) סיף = דת מוחמד בחרב (איסלם זו הצעה שאין לסרב לה.) המילה סיף התפשטה בעולם עם הכיבוש המוסלמי, וכך ספאי = חייל בכמה שפות (כולל הודית, פרסית). נזכיר שארגון הטרור האיסלמי באיים הפיליפיניים נקרא אבו א סייאף (אבי הסייף), על שם שאהיד ידוע.

       גנב = סראק (סורק את כיסי קרבנו), וגם חראמי (גניבה היא חראם וענשה כריתת יד הגנב), וכידוע אלף חראמי מא בישלחו עריאן = (אפילו) אלף גנבים לא יכולים להפשיט (את מי שכבר) ערום.

       אמרו חז"ל: ישראל חרמנים בני חרמנים. ו חרמאן מאין? כנראה מהמילה הערבית حرمان = חירמאן שפרושה מחסור, קיפוח, או אחד שחסר לו משהו, מקופח [6] . ואיך חרמאן בערבית? בערבית (גם בטורקית), חשק או תאוה = שהוה, וחרמאן (חושק, תאותן) = שהואני.

       מקולקל, הרוס = ח'רבאן, קלקול, חורבן = ח'ראב, לדוגמא: חורבן בית המקדש = ח'ראב אל היכל.

       חורבה = ח'ירבה. המילה מופיעה בשמות עשרות כפרים ערבים (אולי בגלל שנבנו על חורבות כפרים אחרים), וכך הסופר ס. יזהר בחר בשם "ח'ירבת חיזעה" לספרו הידוע.

       מלחמה = חארב (השורש חרב, לא ח'רב.) החוק המוסלמי מחלק את העולם לשנים: בית האיסלם = דאר אל איסלם (כל מה שהיה אי פעם בשלטון מוסלמי, כמו ישראל, ובו אסורה ריבונות לא-מוסלמית), ו-בית המלחמה = דאר אל חארב (כל היתר, שיש לכבוש ב-מלחמת קודש = ג'יהאד ולהעביר לשלטון מוסלמי). תושב (לא מוסלמי) של ה-דאר אל חארב נקרא חארבי, וזה לא מחמאה = מאדח, וגם לא נראה טוב בקורות החיים.

       עדות = שיהאדה, ובארמית עד = שהד, לדוגמא: גַּם-עַתָּה, הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרֹמִים (איוב, טז:יט). ואם כבר הולכים להעיד, כדאי לזכור: אשהד לי בכעכה, אשהד לך ברעיף = העד לטובתי בכעך ואעיד למענך בככר לחם, או שמור לי ואשמור לך.

       שיהאדה היא גם תפילת ה"שמע" של המוסלמים: لا إله إلا الله محمد رسول الله = אין אלוה מבלעדי אללה, מוחמד שליח אללה. מוסלמי שנהרג בג'יהאד הוא שאהיד.

       בתולה = בכר, (רבים אבכאר), מלשון ביכורים, אבל חוריאת או חורור (יחיד חוריה, חור אל עין) הן אותן הבתולות יפות העין (72 במספר) המחכות לשאהיד בגן העדן = ג'אנה.

       היסטוריה = תאריח' , אחרי הכל היסטוריה היא גיבוב של תאריכים, תאריך = תאריח' וגם מאועד (מועד).

       פשרה = חאל אל ואצאט (פתרון אמצעי). זה ביטוי מודרני לצורכי הסברה ותקשורת - אין בערבית מילה אחת ל-פשרה, או שורש ממנו אפשר לגזור מילה כזאת, ובודאי שלא תיתכן פשרה לגבי ה-דאר אל איסלם.

        הלויה = ג'ננאז (גניזה), ואילו קבורה = דפן (צפינה).

        משיח = מסיח, ישו הנוצרי = עיסא אל מסיח.

        נוצרי = מסיחי, נצראני.

        קבר = קבר (ר' קבור), וכידוע: עיד אל מסיחי בזיור, עיד אל יהודי באל-קדור ועיד אל מוסלם באל-קבור = הנוצרים חוגגים בביקורים, היהודים בקדרות (תוקעים אוכל) והמוסלמים בבתי הקברות.

       סנדלר = כונדרג'י (נעליים = כונדרה, והסיומת ג'י- כמו בטורקית - מציינת מקצוע, להבדיל, בעל בית בושת = קארח'אנג'י). מוצאים גם סנדלר = סכאפי, כמו בפתגם: א-סכאפי חאפי וא-ל-חאכי עריאן = הסנדלר יחף והאורג ערום. אפשר ש-סכאפי שרד מהמילה הארמית אסקופה שהיא סף הדלת ("כאסקופה הנדרסת"), וכידוע משאירים את הנעלים ליד הסף.

       נחש = חיה, ואצלנו יש הרבה חיות אבל הַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית, ג:א). כידוע, אללי קרצתו חייה בי ח'אף מיני ל חאבל = מי שהכישו נחש מפחד מחבל. הנחש הערבי לא קשור ל- נחושת = נחאס, ואילו כינוי הגנאי נאחס מובנו בסה"כ ביש מזל, ולא מה שחשבת.

       בסלנג העברי ל-נג'ס זה ל-נדנד (לדוגמא, "הנאחס הזה מנג'ס לי כבר איזה שבוע, עושה לי ווג'ע ראס") אבל בערבית ניג'ס = טמא, והפועל הוא נג'ג'ס, ואין קשר ל-נודניק או ל-נידנוד.

       פרש = ח'יאל וגם פארס. אליעזר בן-יהודה העביר כמה מלים ערביות לעברית, וכך לקח ח'יאל ועשה מזה חייל (במקום איש צבא שהיה נהוג בזמנו.) במובן הנוכחי, חייל = ג'ונדי וגם עסכארי.

       גדר = סיאג' (מלשון סייג), וכך פתגם ידוע: ואחד יאכל ל-ג'אג' ו תאני יוקע בי ל א סיאג' = אחד (משניים שהלכו לגנוב ביחד) אוכל את התרנגולות, והשני נשאר תקוע על הגדר בקיצור: החיים הם לא fair.

       המילה אופק אינה מופיעה במקורות השפה העברית ולקוחה מערבית אפק (אלף קבוצה, פה נחה). מענין שלקדמונינו לא היה צורך במושג האופק, אולי מפני שלא היו יורדי ים [7] .

 

לבסוף תיקון כמה שגיאות, לא חשובות, אבל נפוצות:

 

       את הברכה הידועה אהאלן (או אהאלן וא סהאלן) מבטאים א-הא-לן (מלעיל), לא אה-לאן (מלרע) - אין להאריך או להדגיש את ההברה האחרונה, (סהאלן אותו דבר). הנה, הקליק, הקשיב ותחזור אחרי:

http://travlang.com/languages/arabic/ahalan.AU

       לגלוג, לעג או צחוק (ממישהו) = מסח'רה, ולמסח'רה הזאת אין קשר עם מסחר = תג'ארה, או התמקחות שהיא בערבית פצילה, בגלל שמפצלים את סכום המחלוקת בין המתמקחים.

       ספלון קפה = פינג'אן, וה-סיר (בו מבשלים קפה) = בריק (בריק אל קהוה). כשמבשלים קפה על האש, מוזגים מה-בריק ל-פינג'אנים של הנוכחים. לכן, לא "סובב לו סובב הפינג'אן", כמו בשיר המדורה, אלא: "סובב לו סובב הבריק". לא מתחרז אבל יותר היגייני (גם יותר היגיוני).

 

 

 

 


הערות

 

[1] אתר יפה אודות מלים ערביות חשובות בשפתנו, מ אבו-ארבע עד שרמוטה, הוא:

http://www.safa-ivrit.org/imported/arabic.php

 

[2] הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה, אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִיתמָצִית (ישעיהו נא:יז)

 

[3] בין היהודים בעירק היה צאלח = צדוק (נוסף ל-יחזקאל, שם כללי ליהודים.)

 

[4] צדיק ידוע היה ג'עפאר איבן מוחמד (702-765), או ג'עפאר א צדיק, האימאם הששי של השיעים. היו לו שני בנים איסמעיל (שמת לפניו), ומוסה. אחרי מות (ז"א רצח) ג'עפאר זצ"ל פרצה מלחמת ירושה, והשיעים התפלגו לאיסמעילים (תומכי איסמעיל המת) ויתר השיעים (אבות השיעים של היום), שתמכו במוסה, בגלל שאיסמעיל אהב (בחייו) את הטיפה המרה. ג'עפאר היה אחד מהתיאולוגים המוסלמים החשובים, והשפיע רבות על ארבע אסכולות הדין הסוניות, ובעיקר על האסכולה השיעית הנקראת ג'עפארית, על שמו. אחת מתרומותיו היא הדוקטרינה של תאקייה (התחזות, העמדת פנים, הורדת פרופיל), שמקובלת בעיקר על השיעים.

[5] וכך, הובילנו בדרך הישר = איהדינה א(ל) סירט אל מוסתקים (اهدنا الصراط المستقيم), קוראן, פרשת הפתיחה (סורת אל פתיחה) 5:1.

 

[6] זאת למדתי מרוני הפנר, ותודתי לו על העזרה לחרמני הלשון.

 

[7] גם בטורקית אופק = ufuk, ואמנם פרופסור טורקי בשם זה המתגורר בארה"ב היה נאלץ לשנות את שמו, שלא נשמע כל כך טוב באנגלית. השם החדש? Uf, קצר ולענין.

 

 

חזרה return