החאג'ה
מהמושבה
(כתב
זוהר כ"ץ.
הסיפור אמת,
שניתי שמות
ותו לא)
ליזט (Lysette)
הייתה יתומה
יהודיה
בבירות,
ובצעירותה
נשלחה למשפחה
במושבתנו. מסיבות
שונות היא
נטשה את
המושבה,
וברבות הימים
התחברה לאלמן
ערבי-מוסלמי
מטבריה. ליזט
התאסלמה ונישאה
לו. לבעלה
היתה חנות
למצרכי מזון
בעיר התחתית,
ובית מגורים
בשכונה
הערבית בקרבת
מקום. הבעל האלמן
היה אב לילד
בגיל צעיר
מאד, וליזט
גידלה אותו
לצד הילדים
שנולדו לה
בנשואיה.
הבן
הבכור שנא את
ליזט שינאה
עזה וכינה
אותה בשם
"יאהודייה"
(יהודיה) ומרר
את חייה בלי
סוף. בעלה של
ליזט היה אדם
מתון ומכובד,
ונהג בה בכבוד
רב. ליזט, אולי
כדי לחזק את
מעמדה
כמוסלמית, "עלתה
לרגל" למכה
ונעשתה
"חאג'ה". צעד זה
לא שינה
במאומה את
יחסו של הבן
החורג אליה.
נהפוך הוא,
ככל שבגר והלך
– כן ביטא
כלפיה משטמה
עזה יותר. הוא
המשיך לקרא לה
"יאהודייה",
התנכל לה בכל
דרך ואף
באלימות לא
בחל. האב הגן
על ליזט
בתקיפות רבה,
ומנע בעדו
מלפגוע בה. הבן
הזה חבר גם
ל"כנופיות"
הערביות, ששמו
להם למטרה
לפגוע
ביהודים.
ב-1948 פרצה
מלחמת השחרור,
וכרבים אחרים,
גם משפחתה של
ליזט נטשה הכל
מאחוריה
וברחה מטבריה
לבירות, שם הפכו
לפליטים
פלשתינאים.
מרסל (בן-דוד
של ליזט)
סיפר לי,
לאחר מכן, שכל
זמן שגר
בבירות (עד 1950)
סייע לליזט
ככל יכולתו
לגבור על
מצוקותיה כפליטה.
כך נמשכו
החיים עד שיום
אחד נפטר בעלה
ומגינה של
ליזט.
... וכאן
ניגלתה במלוא
עוצמתה
השינאה
התהומית השורשית,
שרוחש חלק
גדול מהאיסלם
אל היהודים.
חרף היותה של
ליזט מוסלמית
אדוקה ואף "חאג'ה",
לא סלח לה הבן
על היותה
בעיניו
"יאהודייה",
ומיד לאחר
פטירתו של האב
שחצץ ביניהם,
בא אליה ושיסף
את גרונה.
אין דבר
המסמל יותר את
השנאה
הפאנאטית
המטורפת
כלפינו מאשר
מסכת חייה
ומותה של ליזט
ז"ל, וראוי
להוסיף, אללה
ירחמה.