החמור החרמן והאריה המהסס

(סיפור ישן, ראה גם אליהו נאוי,"סיפורי המזרח התיכון הישן", ע' 93)

חמור ואריה היו לבדם במדבר שממה, ללא אף אתון או לביאה לרפואה.

כעבור זמן אמר האריה לחמור: "שמע, המצב קשה", והחמור ענה: "אתה מספר לי? אני מפחד שלא תהיה ברירה, ונצטרך לעמוד אחד לשני". "אתה מתכוון ל ... ?" שאל האריה, והחמור ענה: "כן".

"לא בא בחשבון, אם אתה רוצה להשתתף במצעד הגאוה אז לך לירושלים" אמר האריה, אבל כעבור איזה שבוע הוא שינה את דעתו, וסיכם עם החמור שהוא – החמור – יעמוד ראשון לטובת האריה, וכשהאריה יגמור אז הם יתחלפו.

החמור עמד בשלוה סטואית-חמורית עד שהאריה סיים, ואז הגיע תור האריה לעמוד, וכאן מתחיל הסיפור. חובבי הטבע ביניכם יודעים שלחמור יש זובי רציני (אם המלך היה נקבע לפי אורך השרביט אזי החמור היה מלך החיות), ולכן האריה זז קדימה בכל פעם שהחמור ניסה לממש את ההסכם ביניהם. בסוף זה נמאס לחמור, והוא אמר לאריה: "איסכאנאך סאבע צאמד!" (אם אתה אריה אז תיצמד!) או בתרגום חפשי:

אם אתה אריה אז תהיה אריה עד הסוף

הסיפור המקורי נגמר בזאת, והשורה האחרונה היא מוסר השכל חשוב לכל הדעות, אבל אני מעדיף להמשיך את הסיפור כך:

כשהאריה נוכח שלחמור כוונות מגונות הוא חטף קריזה וטרף אותו, למרות הידידות הרבה ששררה ביניהם.

מוסר השכל: טוב אריה חי מחמור דפוק

ועוד: הבא לדופקך השכם לטורפו

חזרה return