הדרוזים: החכמים של המזרח התיכון

המזרח התיכון מאוכלס ע"י המטומטמים הכי גדולים בעולם, ערבים היוצאים כל כמה שנים טובות למלחמה רק כדי להידפק מחדש, ויהודים המפנטזים על שלום, מושיטים לאויביהם את הלחי השניה – כמו שנוצרים אמורים לעשות ולא עושים – ואפילו נותנים להם רובים.

בתוך ים הטמטום בולט בחכמתו עם אחד, העם הדרוזי. האחרים לא למדו דבר במשך שנים, ואולי גם לא ילמדו לעולם, אבל לדרוזים לקח רק לילה אחד, באפריל 1948, ללמוד שיעור מאד קשה, ולהבין אותו.

העם הדרוזי מונה כ 850,000 נפש, מהם בלבנון כ-350,000, סוריה כ-250,000, ישראל 113,000^[1], וירדן כ- 10,000. הדרוזים – אולי בתוקף דתם - נאמנים למדינה בה הם חיים, בסוריה הם נאמנים לסוריה^[2], בלבנון ללבנון, ובישראל לישראל, וכך השבר המזרח-תיכוני חוצה משפחות דרוזיות רבות.

ההיסטוריה של הדרוזים רצופה רדיפות ע"י המוסלמים (לפי המשפט המוסלמי הדרוזים כופרים, או גרוע מזה – מורתאדון - כאלה שעזבו את דת מוחמד ודינם מיתה), ומאבקים עם הנוצרים. לכן, היה טבעי לדרוזים לכונן ברית עם היהודים, שלהם היסטוריה דומה, ואתם לא היה אף פעם סכסוך כלשהוא. על הברית הדרוזית-יהודית, ברית בין שני מיעוטים נרדפים במזרח-התיכון, יעידו הקברים בחלקות הצבאיות בבתי העלמין בכפרי הדרוזים בישראל^[3] .

אבל זה לא תמיד היה כך, וב-1948 נלחמו דרוזים ויהודים, והיה סיכוי שהמלחמה תגדל ותצטרף למלחמת מאה השנים בין ערבים ויהודים. הצרה הזאת נמנעה הודות לחכמה של הדרוזים, וקיצור הסיפור להלן.

הדרוזים

"מה הם הדרוזים?" היא שאלה קשה. האם הדרוזים עם? עדה דתית? אזרחי מדינתם? חלק מהאומה (הערבית)? רק הדרוזים יכולים להשיב על השאלה הזאת. לעניות דעתי, הדרוזים הם עם^[4] ללא מדינה משלו, המדבר בשפת שכניו, אבל שונה מהם בדתו ואורח חייו.

נזכיר שבארצות בהן רוב הדרוזים, סוריה, לבנון וישראל, הם מוכרים כעדה דתית נפרדת, עם בתי-דין דתיים עצמאיים, והדרוזי מוגדר לפי דתו.

הדת הדרוזית ראשיתה במצרים של המאה ה-11. השושלת הפטימית (שיעית) שמשלה על העם המצרי (הסוני) הצטיינה במתינות וסובלנות עד שעלה לשלטון הח'ליף טאריק אל חאכים (985-1021) או אל חאכים ביאמר אללה (המושל בצו אללה), שהיה קנאי דתי^[5] וייחס לעצמו תכונות אלוהיות, מה שנחשב כפירה בעיני מוסלמים אחרים. חכם איסמעילי בשם חמזה איבן עלי, הכיר באלוהות הח'ליף, והפיץ את תורתו. חמזה נחשב למיסד הדת הדרוזית^[6], דת לוטה במסתורין, ועיקריה ידועים לחכמי העדה (עוקאל) המעטים, ולא ל"בורים" (ג'והאל), שהם הרוב. הדת מונותיאיסטית – ועד כמה שידוע - כוללת אמונה בגלגול נשמות, איסור פוליגאמיה ואיסור עבדות, רעיונות שהיו מהפכנים בזמנם, ומתקדמים אף היום בהשוואה לדתות אחרות, לדוגמא, העוקאל יכולים לכלול נשים.

הדרוזים, כמו היהודים, אינם עושים נפשות לדתם, ולמעשה אי אפשר למישהו מבחוץ להצטרף לעדה ^[7] .

לאחר מות חאכים ביאמר אללה (הוא עתיד לחזור בקץ הימים), מצאו הדרוזים מפלט בהרי הצפון, הר הדרוזים (ג'אבל א דרוז) בסוריה, שהוא מרכזם הרוחני, הרי החרמון (המערבי) והשוף בלבנון, הגליל, והכרמל^[8]. ההרים הגינו על הדרוזים, אך הם שרדו בעיקר בגלל גבורתם וחכמתם – החכמה מתי, ונגד מי להיות גבור.

חשיבות הדרוזים במזרח התיכון היא ללא יחס למספרם. הסכסוך המתמשך בין דרוזים ונוצרים בלבנון, וטבח הנוצרים ב 1860, משכו את צרפת לזירה תחילה כמגינת הנוצרים, ואחר כך כשליט קולוניאלי של סוריה. ושוב, הדרוזים היו בראש המרד הגדול (1925-1927) שסילק את צרפת מסוריה.

נאמנות הדרוזים לשליטי הארץ בה הם חיים עזרה להישרדותם בסביבה עוינת^[9] , והיא המשך טבעי לעיקרון השיעי של תאקיה (התחזות והעמדת פנים).

המסתורין של הדרוזים עודדו ניחושים פרועים והשערות סנסציוניות אצל חוקרים מערביים, שמלכתחילה היו עוינים לדרוזים בשל מאבקם בנוצרים. נזכיר את החוקר האמריקאי לינטש (William Francis Lynch) שביקר ב-1848 בארץ-ישראל, וכרבים אחריו, לא הצליח לפרוץ את מעטה הסודיות של דת הדרוזים. לינטש כתב את רשמיו בספר:

Narrative of the U.S. Expedition to the River Jordan and the Dead Sea (Philadelphia, 1849)

שתרגומו לעברית: מסע מחקר אל הירדן וים-המלח, הופיע בהוצאת משרד הבטחון, 1984. כך כתב (ע' 337):

משערים שיש כאן עשרת אלפים דרוזים המסוגלים לחגור נשק, ומספר זה מעלה את מספר הדרוזים החמושים כולם לחמישים אלף בקירוב – מאלה הגרים בלבנון, מבירות עד צור, לאורך החוף, בחורן, וליד דמשק. דתם כמעט אינה ידועה. מדריך שפורסם ברבים כתוב בצורה כה מעורפלת ודו-משמעית, עד שאינו מאיר עיניים כלל. ידוע רק שמקור דתם במצרים. מסורתם מספרת כי בשנת ה-600 להג'רה, כלומר במחצית המאה ה-11, היה שליט עריץ במצרים, ופרסי נוכל הניע אותו להכריז שהוא אל. זמן קצר אחר-כך נעלם האל-מטעם-עצמו הזה, ומשערים כי הוא נרצח בידי מי שהסית אותו, בעזרת אחותו של עריץ זה. הפרסי פרסם אז ברבים שהאל שנעלם השאיר אחריו ספר, תלוי על דלת המסגד הגדול, ואמנם נמצא שם ספר כזה. הדרוזים רואים ספר זה כתנ"ך שלהם. מדובר בו על גלגול נשמות ועל הצורך להסכים כלפי חוץ לדת השלטת במדינה. הם מלמדים את הקוראן לילדיהם ומשמיעים פסוקים ממנו בתפילותיהם הצבוריות, אך אומרים עליהם שבסתר הם מתעבים את הספר הזה. יש להם בתי-תפילה, מרוחקים מעט מכפריהם, ולשם הם פונים בכל יום ששי בערב. ראשיתן של תפילות אלה ציבורית, אבל אחר-כך עוזבים רוב המתפללים ונותרים רק חכמי הדת. מלמדים את הדרוזים הצעירים לא להשיב תשובה ישירה על שאלה הבאה מפי אדם שדתו שונה משלהם. אם ישאלו דרוזי לשמו, יאמר, קרוב-לוודאי, שאינו יודע מהו. שמעתי ספורים רבים על פולחנים סודיים של הדרוזים, כה איומים שאינני סבור שהם נכונים.

ה"שליט העריץ" הוא הח'ליף חאכים ביאמר אללה, וה"פרסי הנוכל" הוא חמזה איבן עלי. למותר לציין שלא כך נראים הדברים לדרוזים.

קרב רמת יוחנן

הברית הדרוזית-יהודית נחתמה בשנת 1948. תחילת מלחמת השחרור עם החלטת האו"ם (29.11.1947) על חלוקת הארץ, מצאה את הדרוזים של א"י חצויים: כפרים בודדים (על הכרמל) היו לצד היהודי, כמה כפרים בגליל נטו לצד הערבי, והיתר ישבו על הגדר וחיכו לראות איך יפול דבר.

פאוזי קאוקג'י פיקד על צבא השחרור הערבי בצפון הארץ^[10]. קאוקג'י, סורי במוצאו, היה ממנהיגי המרד הערבי של שנות ה-30, ושירת את הנאצים במלה"ע השניה יחד עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. המלחמה החדשה היתה אמורה להיות קלה ללוחמים הערביים – וקאוקג'י, לבוש חליפה מהודרת ושופע שחצנות, הרשים מאד את הכתבים הזרים אותם פגש במלון פאר בקהיר, להם הבטיח שסוף היהודים בארץ ישראל קרוב. גם כשנכשלה התקפת צבא קאוקג'י על משמר-העמק, לא נפלה רוחו. הוא דווח על כיבוש הקיבוץ, והמשיך להשתחץ בשקרים ובפנטזיות.

כאן נכנס לתמונה הגדוד הדרוזי בצבא קאוקג'י, בפיקודו של שכיב והב. הגדוד היה אמור לכבוש את רמת-יוחנן, ולהמשיך לחיפה כדי לתגבר את הכחות הערביים בעיר. הצלחה במשימה היתה מחזקת ומעודדת את הערבים בחזית הצפון, שהיו זקוקים לנצחון של ממש מעבר לטבח פה ושם בשיירה של יהודים.

קצת רקע על הגדוד הדרוזי ומפקדו. שכיב והב היה חייל מקצועי ומפקד מנוסה, שלחם נגד הצרפתים בשנות ה-20, עם הצרפתים (צבא צרפת החפשית של דה-גול) במלה"ע ה-2, ואחרי המלחמה חזר לשרת כקצין בצבא הסורי. כשהוקם צבא השחרור בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, הוטל על והב לארגן גדוד דרוזי, ולשם כך שוחרר מהצבא הסורי. ב-1947 שרר רעב בהר-הדרוזים, ולא היה קשה למצא לוחמים למלחמה שהיתה אמורה להיות קלה. ייאמר לזכותו של מנהיג הדרוזים, סולטן אל אטרש, שהתנגד להקמת גדוד המזוהה כדרוזי, אבל הסכים (ללא התלהבות) לגיוס מתנדבים^[11]. כך או אחרת, הגדוד של והב היה גדוד דרוזי, ובו מיטב הלוחמים שעמדו נגדנו במלחמת העצמאות .

קרב רמת-יוחנן, ב 15.4.1948, היה קשה ומר. שני הצדדים המשיכו להלחם, עד עלות השחר, גם לאחר שנגמרה תחמושתם. הבוקר מצא את הגדוד הדרוזי, מחוץ לרמת-יוחנן, עם כ-100 נפגעים (הרוגים ופצועים). המספר הרב של האבידות, ששית מחיילי הגדוד, לא היה מרתיע לוחמים קשוחים כמו דרוזים, אבל מפקדי הגדוד הבינו, באותו לילה נורא, מי עומד לנצח במלחמה - וזאת חודש לפני הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב - כאשר בודדים בין היהודים עצמם העיזו לחשוב על נצחון.

המפקדים הדרוזים נפגשו עם נציגי ההגנה והציעו להצטרף לצד היהודי. הצעה זאת נדחתה בו במקום אולי מחוסר אמון, ואולי בגלל המחסור בנשק ותחמושת. יותר מאוחר הושגו הבנות שסיפקו את שני הצדדים, כפי שמתאר יואב גלבר ב"קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948" (הוצאת דביר, 2004), עמ' 123,

"בתיווכו של שייח' ג'בר מועדי נפגש ב-9 למאי והב עצמו עם נציגי ההגנה והסכים "לשתף פעולה בתנאי ששמו וכבודו לא יוכתמו על-ידי כך." שני הצדדים התחייבו לא לתקוף זה את זה, ווהב התחייב לנסות ולהשתלט על הגליל המערבי. הכוונה היתה לנסות ליצור מובלעת עצמאית של הכפרים הדרוזיים באזור. בעקבות ההסכם סירב והב לחוש לעזרת עכו, והקפיד להיעדר משפרעם בעת שהבריטים פינו את המשטרה וכוחות כרמלי השתלטו עליה."

קרב רמת יוחנן היה נקודת מיפנה במערכה על צפון הארץ והגליל. מיד אחריו השתלטו הכחות היהודים על טבריה ב 18.4.1948 ועל חיפה ב 21.4.1948 . גם אם הגדוד הדרוזי היה ממשיך לחיפה ומתגבר את הלוחמים הערביים, לא היה משנה את התוצאה הסופית, אבל שחרור חיפה היה דורש יותר זמן ויותר קרבנות.

בקרב רמת-יוחנן היו רק מנצחים, ולא היו מנוצחים. הדרוזים (תושבי ישראל) ניצחו כשניצלו מהסתבכות במלחמה לא-להם, שמרו על בתיהם וכפריהם, והיו לאזרחים שוים במדינתם. היהודים ניצחו כשרכשו לצידם את הדרוזים, החכמים של המזרח התיכון^[12].

קשה לחזות, ביחוד את העתיד, אבל בכל-זאת

בעוד המזרח התיכון כולו הופך יותר דתי, ויותר קנאי, אין מגמה כזאת אצל הדרוזים. להיפך, יש נטיות חילוניות בין צעירי הדרוזים בישראל שרכשו השכלה וראו עולם. נטיות אלה עלולות להחליש את מעמד ההנהגה המסורתית של העדה, וליצור משבר זהות ביחוד אצל הצעירים. מעטים ביניהם אולי יאמצו לעצמם לאומיות ערבית חילונית, בדומה לאידיאולוגיה של הבעת'. מעטים מאד, אם בכלל, יזדהו עם המאבק הלאומי-דתי של הפלסטינים.

תסריט עתידי אפשרי הוא התעוררות לאומית בין הדרוזים, והקמת חבל אוטונומי (יותר אוטונומיה מאשר היתה בעבר), או אפילו מדינה עצמאית, בהר הדרוזים, וחלקים מהגולן והלבנון. אין לדרוזים נטיה כזאת עכשיו, אבל הם עשויים להתפתות ע"י כל אחד מהגורמים הבאים:

· השתלטות קנאים איסלמים (בני הרוב הסוני) על סוריה אם וכאשר יתמוטט משטר אסאד,

· חידוש מלחמת האזרחים בלבנון,

· הדוגמא של הכורדים^[13] הבונים את עצמאותם בצפון עירק,

· התפוררות של אחת או יותר מהמדינות הנ"ל.

בתסריט הזה נוכל לעזור לדרוזים, אבל אם ישראל למדה מהם קצת חכמה, היא תעזור רק אם תתבקש.

בשורה התחתונה, הדרוזים הישראלים ימשיכו להיות נאמנים למדינתם, אבל אסור להתעלם מתחושת קיפוח אצל צעירים דרוזיים, ומיעוט ההזדמנויות הכלכליות בכפריהם. פרשות כמו יוסוף מדחת ^[14] או סרן ר' ^[15] לא עוזרות לענין.

קישורים

דרוזים און-ליין (הבית של הדרוזים ברשת)

יזכור – אתר הנצחה לחללי צה"ל הדרוזים

בית המורשת הדרוזית בג'וליס

Druze History and Culture (אתר זה נכתב בנאמנות לצד השני, ואמנם הר הדרוזים נקרא Jabal al-Arab (הר הערבים) ו-ישראל מופיעה כ-Palestine)

הערות

[1] נכון לסוף 2004, ראה האוכלוסיה בישראל לפי שנים נבחרות, דת וקבוצת אוכלוסיה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ב-1950 היו כ-15,000 דרוזים בישראל, וב-2004 היו 113,000, כן ירבו.

[2] הדרוזים ברמת הגולן שמרו על נאמנותם לסוריה, למרות שהתקדמו רבות – כלכלית ותרבותית – תחת שלטון ישראל. יתכן שאם היו בטוחים שהגולן יישאר בידי ישראל, לא היו הדרוזים שם שפוטים של אסאד.

[3] כידוע הדרוזים בישראל לא הסתפקו בהתנדבות לצה"ל, ודרשו ש"חוק גיוס חובה" יחול גם עליהם.

[4] הדרוזים שונים משכניהם הערבים יותר מאשר האוסטרים מהגרמנים, לדוגמא, ואם האוסטרים הם עם, למה לא הדרוזים?

[5] הח'ליף חאכים ביאמר אללה, בין היתר, הרס ב 1009 את כנסית הקבר הקדוש בירושלים, מעשה שהיה אחד הגורמים למסע הצלב הראשון.

[6] דרוזי הוא השם בערבית, במקור אולי שם גנאי להזכיר את מוחמד אל דאראזי, עוזר של חמזה שבגד בו, הוצא להורג, ונחשב כבוגד וכופר. הדרוזים ביניהם ידועים כ אהל אל תאוחיד, עם המונותיאיזם.

[7] אצל היהודים הרתיעה מגרים אינה נובעת משקולים דתיים אלא מנסיון היסטורי מר, שגרם לר' חלבו לאמר: קשים גרים לישראל כספחת (תלמוד בבלי, ס' נשים, מ' יבמות, דפים מז, קט, וגם מ' קידושין, דף ע). הדרוזים נמנעים מקבלת זרים לדתם מסיבות דתיות, וביחוד מפני האמונה בגילגול נשמות לפיה היתה לכולם בעבר הזדמנות להצטרף, והרשימה נסגרה.

[8] לא נותרו דרוזים במצרים. במאה העשרים חזרו למצרים שני דרוזים מפורסמים, הזמר פאריד אל אטראש, ואחותו השחקנית אמאל (אסמאהאן), בני המשפחה הדרוזית המלכותית. לאחרונה התפרסם גם הישראלי עזאם עזאם, שהואשם ע"י המצרים בריגול, נשפט ל-15 שנות מאסר, ישב, שוחרר, אבל לא זימר.

[9] מקרה מענין, ופאתיטי במיוחד, הוא ואליד ג'ונבאלאט, מנהיג הדרוזים בלבנון (ראש המפלגה הלבנונית הסוציאליסטית פרוגרסיבית). ואליד עבר לצד הסורים מיד לאחר שאלה רצחו את אביו, קאמאל ג'ונבאלאט. עכשיו, כשהסורים עזבו, מענין לראות מה יעשה ואליד.

[10] צבא השחרור של הליגה הערבית היה בפיקוד גנרל עירקי, איסמעיל סאפוואט, שישב בדמשק. הצבא פעל ביתר הארץ בפיקודם של עבדול קאדר אל חוסייני (מזרח), חסאן סלאמה (מערב), ומפקד סודאני בדרום. רוב חיילי קאוקג'י היו מחוץ לארץ (עיראק וסוריה רוקנו בתי סוהר שלמים ושלחו את הפושעים להציל את פלסטין), ואילו חיילי חוסייני – מפקד דגול וכאריזמטי שנהרג בקרב הקסטל (8.4.1948) - היו ברובם פלסטינים מקומיים (ג'יהאד אל מקדאס). התיאום בין היחידות השונות ומפקדיהן היה גרוע, וצבא השחרור פעל למעשה כאוסף של כנופיות (שמעשיהן תרמו לבריחת העשירים הפלסטינים בחדשים המוקדמים של המלחמה.) צבא השחרור הפסיק להוות גורם צבאי חשוב עוד לפני פלישת צבאות ערב במאי 1948.

[11] כמצופה, זקני העדה מנוסים וחכמים מהשבאב חמומי המוח.

[12] לא כל הדרוזים מחוץ לישראל הם לצדנו, לדוגמא המחבל הדרוזי-לבנוני סמיר קונטאר, רוצח משפחת הרן בנהריה (1979).

[13] הכורדים, עם מפוצל בין מדינות שכנות כמו הדרוזים, ולא כמוהם לכורדים דת משותפת עם שכניהם, ושפה שונה.

[14] לוחם מג"ב יוסוף מדחת ז"ל, נפצע בקבר יוסף ב-1 לאוקטובר 2000, ולא פונה בזמן לקבלת טיפול רפואי בגלל מו"מ מתמשך עם הפלסטינים שצרו על הקבר, תיעתעו בישראלים, ולא התכוונו בכלל לאפשר פינוי. האחראים למחדל לא נענשו ואף קודמו.

[15] סרן ר' הואשם בוידוא הריגה של ילדה פלסטינית ועוד מעשים חמורים, עלילות שוא שזכו לחיזוק בכלי התקשורת. הוא זוכה במשפט מהאשמות אלה, וצדקתו יצאה לאור.

חזרה return