איבן
אל כלב
למוסלמים
הכלב נחשב חיה
טמאה (ניג'ס),
ומוסלמים –
כיהודים
חרדים – אינם
מגדלים כלבים
בבתיהם.
העולם היה
אולי מקום
יותר טוב,
ויותר בטוח,
לוא יותר
מוסלמים היו
חשופים
בילדותם
לאהבה, נאמנות
ואנושיות של
כלבים.
בכפר
מקום הכלבים
הוא במזבלה,
והם כלבי
הכפר, ז"א אינם
שייכים לאף
אחד. שם הם
נובחים כל
הלילה (במסגרת
תפקידם לשמור
על הכפר), ועל
כאלה אומרים: זאי אל כלב
אל קריה, לא
ינאם ולא
יחאלי נאס ינאם
(כמו כלב הכפר,
לא ישן ולא
נותן לבני אדם
לישן), ר' משה
סטבסקי, "הכפר
הערבי", הוצאת
עם עובד, תש"ו,
ע' 220.
בשפת העם,
"כלב" או
"איבן אל כלב"
(בן כלב)
שמות נרדפים
לאדם שפל
ונחות, וכך:
·
כול
כלב ביג'י
יומו (כל
כלב יבוא
יומו),
·
כלב
א שיח' שיח' (כלב
השיח' גם הוא
שיח'),
·
כלב א
שיח' שיח' ל
כלאב (כלב
השיח' שיח'
הכלבים),
·
כלבין
בי קטלו אסד (שני
כלבים יכולים
להרוג אריה –
כשחלשים מאוחדים
הם מסוגלים לגבור
על החזק),
·
כלב
וא פאטאס
(הכלב התפגר),
ההספד הקצר
ביותר בשפה
הערבית,
·
וגם
שיר פופולארי,
הצועד מזה
שנים בראש
מצעד הפזמונים:
אל בלאד
בלאדנה, ואל
יאהוד כלאבנה
(הארץ ארצנו,
והיהודים
כלבינו).
וכמה
סיפורי כלבים:
יחוס אבות
(קיצור
סיפור מהספר
המומלץ
"ערבית לכל"
של יוסף מורן,
הוצאת יסוד,
מהדורה
שלישית, 1997, ע' 59)
אדם הלך
לחנות לחיות
מחמד כדי
לקנות כלב.
"כמה עולה
הכלב הזה?"
שאל, והראה על
כלב גדול. ענה
המוכר: "מאה
שקל". "זה יותר
מדי יקר
בשבילי, וכמה
עולה הכלב
הזה?" שאל
הקונה כשהוא
מצביע על כלב
קטן בפינה,
והמוכר ענה
"אלף שקל". הקונה השתומם:
"אני לא מבין,
הכלב הגדול
במאה, והקטן באלף?",
והמוכר הסביר:
"אל כלב אל
כביר הדא כלב
עאדי, וא זריר
הדא כלב איבן
אל כלב" (הכלב
הגדול הוא כלב
רגיל, והקטן
הוא כלב בן
כלב).
מזל שלא
הלך למסעדה
סינית
(סיפור
ידוע מהח'דית)
פעם
הגיע הנביא,
עליו התפילה
והשלום, לאהלו
של כופר. פרשו
לו מצע לשבת
ופתחו בהכנת
הסעודה. הלך
הכופר ושחט לו
כלב תחת כבש.
כשהביאו
לפניו, ראה
הנביא ברוח
הקודש שהבשר
בשר-כלב, וצעק:
"ברח פיגול!"
מיד נתקרבו
העצמות אחת
לאחת, קרמו
עור -
והכלב קם על
רגליו וברח.
(משה
סטבסקי, "הכפר
הערבי", הוצאת
עם עובד, תש"ו,
ע' 220)
בני דודים
(ממוחזר,
כנראה מרוסית)
כלב וזאב
נפגשו, ולאחר
שסיימו את
הברכות המקובלות,
שאל הזאב את
הכלב: "מה
הענינים, יא
איבן עמי? אני
רואה שמשהו
מציק לך". "כן",
ענה הכלב, "אנחנו
הרי בני-דודים
ודי דומים,
ותראה אותך
ואותי. לך כל
אחד נותן
כבוד, זאב
יעני, ואני
כלב מזבלה,
וכל אחד משליך
עלי אבנים".
אמר הזאב:
"שמע, כבוד
נותנים רק למי
שמכבד את
עצמו. תסתכל
עליכם ועלינו.
כששני זאבים
נפגשים, הם
נוהמים
בחשיבות אחד
על השני, לכן
כולם מכבדים
אותנו.
כשכלבים
נפגשים, מיד מריחים
אחד לשני
בתחת, אז מה
אתה מצפה?"
הכלב לקח
ברצינות מה
שהזאב אמר,
ומאותו יום כשהיה
פוגש מישהו
היה נוהם
בחשיבות,
ובאמת מאז כל
אחד חלק לו
כבוד.
יום אחד
נפגשו שוב
במקרה אותם
הכלב והזאב.
הכלב, כהרגלו
החדש, נהם
בחשיבות,
והזאב אמר:
"דחילך, אל
תנהם לי, אתה
עושה לי כאב
ראש, חוץ מזה
אני עוד זוכר
שהיית מריח לי
בתחת".