הכניסה מאחור

בהרבה ממשלי המזרח דוחפים למישהו – תמיד גבר – משהו בתחת.

פסיכולוג, אפילו מתחיל, לא יתקשה לפרש זאת במונחים הומו-אירוטיים ו\או סאדו-מאסוכיסטיים, ואילו אני שאיני פסיכולוג אסתפק בציון העובדות המכאיבות.

ובאותו ענין, שני סיפורים.

שני גנבים

(סיפור זה שמעתי לפחות מאה פעמים, דומה שכל דובר ערבית שהכרתי בחיי מצא לנכון לספר לי אותו)

שני חברים הלכו לגנוב ירקות, נתפסו והובאו למשפט. במשפט של הראשון, שאל השופט את התובע: "מה הוא גנב?", "מלפפונים, כבוד השופט", ענה התובע, "הנה הם". השופט עיין בספרי החוק ופסק: "לדחוף לו את המלפפונים בתחת", ופסק הדין בוצע מיד. להפתעת כל הנוכחים, פרץ הגנב בצחוק עז כשהתחילו לדחוף לו את המלפפונים, וככל שדחפו יותר כך הוא צחק יותר.

"מה אתה צוחק, יא מאג'נון?" שאל השופט, והגנב הצביע על חברו: "הוא גנב פאקוסות" (אבטיחים בגירסה אחרת)

התזמורת הקאמרית

לסולטן היתה תזמורת ובה שלושה נגנים, בחליל, בתוף ובעוד.

יום אחד ניגנה התזמורת (טוקטה ופוגה של באך) כל כך יפה שהסולטן צווה: "למלא את כליהם בזהב!"

הרבה מטבעות זהב נכנסו לתוף ולעוד, ונגניהם זרחו מאושר, ואילו לחליל הדק לא נכנסה אפילו מטבע אחת, והחלילן קדרו פניו.

למחרת ניגנה התזמורת את הפארטיטה של באך. הם ניגנו כל כך גרוע שהסולטן צווה: "לדחוף את כליהם באחוריהם!"

ניסו לדחוף את התוף באחורי המתופף ולא הצליחו. גם נגן העוד ניצל מאותה סיבה. אבל החליל נכנס ועוד איך, ולא נודע כי בא אל אחוריו.

מוסר השכל: מי שנדפק פעם נדפק תמיד.

חזרה return