‏‏‏‏‏נפש תחת נפש, עין תחת עין, תחת תחת תחת

 

החוק הראשון בתנ"ך הוא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ:  כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית ט:ו). החוק ניתן לנוח ובניו אחרי המבול, וחל על כל "בני נוח", לא רק על היהודים.

 

 בחוק העברי הקדום, וגם בחוקי חמורבי, עיקרון השיויון של "נפש תחת נפש" הורחב ל: עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה (שמות, כא:כד-כה), בשינויים מתבקשים כאשר הקרבן היה גנב שהוכה במחתרת (שמות כב: א-ב), או עבד (שמות כא: כ, כו-כז) [1] . אין לכפר על רצח אלא במות הרוצח: וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר-הוּא רָשָׁע לָמוּת:  כִּי-מוֹת, יוּמָת (במדבר לה: לא), ותפקיד זה מוטל על: גֹּאֵל הַדָּם, הוּא יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ:  בְּפִגְעוֹ-בוֹ, הוּא יְמִתֶנּוּ  (במדבר לה: יט) [2]. רוצח בשגגה יכול היה לבקש מקלט באחת משש ערי מקלט (במדבר לה: ט-לד).

 

חוקים אלה נחשבים כיום לחוקים ברברים שאין להם מקום בחברה המודרנית, בה המדינה לקחה לעצמה את תפקיד הענישה מידי הנוקמים וגואלי הדם, ביטלה את הסימטריה של  העונשים ("נפש תחת נפש" וכו') , ונתנה זכויות שונות לאסירים, כולל אפשרויות לשיקום. כך בוטל עונש המוות בארצות המערב, להוציא את ארה"ב בה עונש זה קיים בחוק, אך הוצאות להורג הן נדירות.

 

ישראל שייכת - מבחינה זאת - לארצות המערב, וגם ממשיכה מסורת יהודית "רחמנית" (לפיה סנהדרין שהרג פעם בשבעים שנה הוא קטלני).  אין בישראל עונש מוות אלא לפושעים נאצים, ורק אחד כזה – אדולף אייכמן – הוצא להורג בכל שנות המדינה.

 

עיקרון השיויון בענישה, בערבית קיסאס (القصص), מקודש באיסלם, וכמה מארצות האיסלם הן היחידות בעולם בהן לוקחים ברצינות את "נפש תחת נפש", אבל רק כאשר הנרצח מוסלמי[3]. במדינות המנוהלות לפי השריעה (شريعة), כמו ערב הסעודית, אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתגזור פסק דין מוות על רוצח של מוסלמי – ולמשפחת הנרצח ניתנת הזכות לבצע את פסק הדין, או אפילו לבטלו תמורת כופר נפש המוסכם על הצדדים. במדינות פחות מתוקנות, משפחת הנרצח צריכה לקחת את הענינים בידיים, ולגאול את הדם, כי כידוע, מא במחי א-דם אילא א-דם (אין למחות דם אלא בדם).

 

נקמת הדם מנהג שבטי קדם-איסלמי, מתקופת הבערות (ג'אהילייה) בה היו השבטים הערביים נתונים במלחמת תמיד, וכל רצח היה אקט מלחמתי שפגע בשבט של הנרצח והחליש אותו. שמירת האיזון חייבה פגיעה שוה בשבט של הרוצח.

 

כיום אפשר להבין את נקמת הדם במונחים של "כבוד" ו"בושה" [4]. כאשר מעליבים את המשפחה, השבט ואפילו את נביא האלוהים, חובת המאמין להגן על כבוד המבויישים, ולעתים קרובות הכבוד דורש דם [5] . העלבון הקשה ביותר למשפחה הוא רצח אחד מבניה, ועלבון זה אין למחות אלא בדם הרוצח. ראה גם את ספרו של יוסי גינת על נקמת דם אצל הבדואים בישראל [6].

 

אין מה להיחפז בנקמת דם, ואמנם: אל בדואי אחד' תארו בעד ארבעין שנה וקאל: איסתעג'לת (הבדואי נקם כעבור ארבעים שנה ואמר: נחפזתי).

 

 הנקמה חובה על בני משפחת הנרצח, מצד האב, עד חמישה דורות. המטרה היא להרוג את הרוצח, ואם קשה למצא אותו, אז חייבים הנוקמים להרוג את אחד הגברים החשובים [7] במשפחתו, גם כן עד חמישה דורות. נקמת דם היא ביזנס גברי ונשים לא מעורבות בו. אם אשה רוצחת אז הורגים איזה גבר ממשפחתה – כדי שיחנכו יותר טוב את הנשים שלהם – ואם אשה היא הנרצחת, משפחתה תסתפק בדרך-כלל בפיצוי כספי.

 

 אם הנוקמים הורגים שניים או יותר ממשפחת הרוצח, אז חובת משפחה זאת לנקום את ה"דם העודף", וכו', וכך נוצר משחק פינג-פונג של חיסולים הדדיים בין שתי המשפחות, המעסיק את המשפחות, ממלא את חייהן בתוכן ובענין, ולפעמים מפריע את מנוחת השכנים [8] .

 

אם יש נכונות בשתי המשפחות למנוע, או להפסיק, את שפיכות הדם, אפשר לסדר סולחה (התפייסות), ומשפחת הנרצח "סולחת" למשפחת הרוצח תמורת תשלום כופר נפש (דיאה).  במקור, כופר הנפש היה רק למקרים של רצח בשגגה[9], אבל תמורת סכום מתאים אפשר לסדר שהרצח היה בשגגה. סכום הכופר גבוה בדרך כלל, ורק עשירים יכולים להרשות לעצמם להרוג – תחביב יקר, כמו שנאמר: אילי ענדו פלוס, יא ביקטול ראג'ל, יא ביג'וז תאניה, יא ביחיג' (מי שעשיר - או יהרוג מישהו, או ישא אשה שניה, או יעלה למכה לחאג').

 

הצורך הקיומי של ישראל מעורר דילמה קשה כל פעם שישראלי נרצח ע"י ערבים: לנקום או לא, ואם כן, איך.

 

לנקום חייבים: משפחה שאינה נוקמת את דם בניה מתפרסמת כמשפחת פחדנים שדמם מותר ורכושם הפקר. וכך היהודים בארץ ישראל היו ידועים שנים רבות כ-אולאד אל מות (ילדי המוות,  שאפשר להרוג בהם ככול שרוצים), עד שהתחילו לנהוג כמנהג המקום ולנקום את דם בני השבט [10] . היה צריך לחזור על השיעור הרבה פעמים [11] עד שנרשם בתודעת המזרח התיכון שאין להרוג בשבט היהודים ללא עונש. ההישג החינוכי הזה עומד בסכנה בגלל הטמטום של ממשלות ישראל השונות, מאז תחילת מלחמת אוסלו, וחולשת הצבא הישראלי שלא אחת הגיב על רצח יהודים בהפצצה של בנינים ריקים. 

 

מצד שני: נקמה גוררת נקמה. מהאטמה גנדהי, שאמר הרבה שטויות בחייו[12] , אמר גם: עין-תחת-עין וכול העולם יתעוור. נשמע יפה, ואולי היה עובד אם כול העולם היו גנדהיים, אבל זה לא עבד בארצו של גנדהי[13] , ובודאי לא במזרח התיכון. ישראל נמצאת במזרח התיכון - וצריך לציית לחוקים ולתמרורים המקומיים[14].

 

 וכדי לא להתעוור, אלף עיניים תחת עין.

 

הערות

 

[1] ראה גם משנה תורה להרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, ב:י-טו.

 

[2] הרמב"ם מפרש: כל הראוי לירושה, הוא גואל הדם.  לא רצה גואל הדם, או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם - בית דין ממיתין את הרוצח בסיף (משנה תורה, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, א:ב).

 

[3] לא עושים ענין גדול כשמוסלמי הורג כופר (כאפיר), לדוגמא: סיפר אבו ג'וחיפה: שאלתי את עלי: "יש עוד ספרי קודש מחוץ לקוראן?" עלי אמר: "מאללה, בורא הנשמות ומנביט הדגנים, יש רק ספר קדוש אחד, ואללה מעניק לבני אדם את היכולת להבין את מה  שכתוב כאן". "ומה כתוב כאן?" שאלתי. הוא ענה: "חוקי כופר-נפש, וגם שהקיסאס (נפש תחת נפש) לא יחול על מוסלמי שהורג כאפיר." (חאדית, כרך 9, ספר 83, מס' 50)

 

[4] לניתוח מענין של החברה הערבית במונחים של כבוד ובושה, ראה:

David Pryce-Jones: The Closed Circle: An Interpretation of the Arabs, Harper Collins, 1989

 

[5]  לדוגמא, כל שנה נרצחות בעולם המוסלמי אלפי נשים ונערות ע"י קרוב משפחה (אב, אח, בעל ואפילו אם אוהבת כשהגברים מתרשלים) בגלל שפגעו בכבוד המשפחה. לרציחות האלה קוראים הריגות כבוד (honor killings). חידוש פלסטיני הוא לאפשר לנשים "סוטות" להתאבד, במקום להירצח ע"י משפחותיהן, וכך גויסו כמה מהמחבלות-המתאבדות הפלסטיניות בשנים האחרונות. בעוד השאהיד זוכה אחרי מותו לשירותיהן של 72 בתולות יפות-עין, הרי השאהידה הופכת מ"סוטה" בזויה לגיבורה לאומית ופאר משפחתה.

 

[6] J. Ginat, Blood Revenge: Family Honor, Mediation and Outcasting (2nd ed), Sussex Academic Press, 1997, 228 pp., ISBN 1898723184

 

[7] כמו שנאמר: אודרוב ל-כביר ביתעלמו א-זריר (הכה את הגדול וילמד הקטן).

 

[8]  משחק כזה מתנהל כבר עשרים שנים בין שתי חמולות (משפחות מורחבות) ביפו, מצד אחד החמולה של חאמד, וכנגדה החמולות של אשור-אטרש-עיאש, חמולות המיוצגות היטב בעולם הפשע בישראל. הסכסוך החל כשבן משפחת חאמד היכה את אשתו (לבית אשור), והאשה המוכה חזרה לבית אביה. מקרים כאלה מסתיימים בדרך כלל בהתפיסות, אבל כאן התלהטו הרוחות, הביאו לרצח, ומאז רצח גרר רצח. הקאדי של יפו, שיח' אבו זיאד, אירגן סולחה בין החמולות ב-1995, אבל הפסקת האש הופרה ושתי החמולות חזרו למלחמתם, בה נהרגו עשרות משני הצדדים, ולאחרונה גם נעשה שימוש בטילי LAU. המשטרה אינה מסוגלת, ואולי אינה מעונינת, לשים קץ למלחמה הבין-חמולתית הזאת, שסופה אינו נראה באופק.

 

[9] אסור למאמין (ז"א מוסלמי) להרוג מאמין אחר. העונש על רצח בשגגה של מאמין הוא שחרור של עבד מוסלמי אחד, ותשלום כופר נפש למשפחת הנרצח – אלא אם הם תורמים את הכופר לצדקה. זה העונש אם הנרצח משבט ידידותי, אך אם הנרצח הוא משבט אויב, מספיק לשחרר עבד מוסלמי אחד. מי שאין לו אמצעים לתשלום חייב לצום שני חודשים ברציפות.   (קוראן, פרשת נשים 92:4)

 

 

[10] פעולות התגמול של שנות ה-50 הובנו נכון ע"י הערבים כנקמות דם (על פשיטות הפידאיון), אבל אולי לא בפרספקטיבה היסטורית של עם שחזר לשורשיו. משה שרת הבין, וכך כתב ביומנו אחרי שמאיר הר-ציון נקם את דם אחותו שושנה ועודד וגמייסטר: "נשמתו האפלה של התנ"ך שבה לתחיה בקרב בני נהלל ועין חרוד והיא מאיימת להכריע את נשמתו הנאצלת", (ראה עמ' 413 בספר "מלחמות הגבול של ישראל 1956-1949" של בני מוריס, הוצאת עם עובד, 1996). ה"נשמה האפלה" היא נשמת בני-יעקב שנקמו את אחותם דינה, ושל יואב בן-צרויה שנקם את עשהאל אחיו –  מסתבר שהר-ציון בחברה טובה. ה"נשמה הנאצלת" של התנ"ך לא הולכת כל כך טוב במזרח התיכון.

 

[11] כל מי שאילף כלבים יודע שלטיפש צריך לחזור על כל שיעור הרבה פעמים.  

 

[12] גנדהי דיבר הרבה, וב- 10  השנים האחרונות לחייו היה על ידו תמיד איזה חסיד שרשם את כל מוצא פיו הקדוש. הברקה אחרת של גנדהי היתה שהיהודים צריכים להשלים עם גורלם, וללכת למות – בידי הנאצים או בידי ממשיכיהם הערבים – בלי התנגדות.

 

[13] רבים בהודו מאשימים את אידיאולוגית האי-אלימות (א-היסמה) של גנדהי שגרמה למלחמת החלוקה של 1947-1948 בה נרצחו מיליוני בני אדם (הודים ומוסלמים), ומיליונים אחרים גורשו מבתיהם. האשמות כאלה נאמרות בלחישה כי בהודו אסור לפי החוק להביע ביקורת כל שהיא על גנדהי, שהפך ל"פרה קדושה" עם הירצחו ע"י קנאי הודי ב-1948.

 

[14] אמרו חז"ל: ברומא תנהג כמו רומני.

 

 

 

חזרה  return