המזרח
התיכון החדש
פואד
עג'אמי (Fouad Ajami)
תרגום
(שלי) מתוך ע' 276-277
בספרו:
The
וזה לא
עזר לשלום של
אוסלו
שהארכיטקט
הישראלי שלו,
שמעון פרס,
קידם את השלום
כשחר של עידן
חדש (new
age) לאזור,
ובישר הולדת
"מזרח תיכון
חדש". החזון של
פרס, משיחי
(millennial)
בצפיותיו, היה
עולם של
שווקים,
בחירות, וגבולות
פתוחים.
המידברים של
המזרח התיכון
ייפרחו, מסחר
יבוא במקום
כיבוש צבאי,
והלאומנות
תאבד את כוחה.
"בעבר, זהות
לאומית נקבעה
ע"י התכונות
המאפיינות של
העם,
הגיאוגרפיה
של ארצו,
והתכונות
היחודיות של
שפתו ותרבותו.
היום, למדע
אין זהות
לאומית,
לטכנולוגיה
אין מולדת,
למידע אין
דרכון" אמר
פרס באחת
מהתבטאויותיו
הרגילות. פרס
הגיע - שיכור
משמחה (exuberant), מרבה
מלים ושופע
תקוה – ישר
לתוך הלוויה.
האינטלקטואלים
הערבים
מתאבלים על חורבן
עולמם. מסביבם
הם רואים רק
רפיון מדיני
וכלכלי,
רודנות צבאית
(בו בזמן
שהדמוקרטיה
נוחלת
נצחונות
מפתיעים במקומות
כמו דרום
אמריקה ומזרח
אירופה),
אלטרנטיבה
תיאוקרטית
מחוזקת
בלבנון, מצרים
ובין הפלשתינאים,
וסוף הטרמפ על
העושר של
הנפט.
פרס,
הנביא החדש של
בשורות
קוסמופוליטיות
ומודרניות,
מטיף לעולם
המציע לערבים
רק ניכור תרבותי.
במקום עולם
שלם ואמיתי,
קונן המשורר
הסורי ניזאר
קאבבאני, "יש
לנו עכשיו
סופרמרקט עם
מנהל ישראלי".
למאמינים
בלאומנות
ערבית היה קל
יותר להתמודד
עם יצחק רבין.
החייל הקשוח
הציע שלום של
חייל, וההיסוס
בו לחץ את ידו
של ערפאת במדשאת
הבית הלבן היה
אמיתי, לאיש
ולמעמד.
האתגר שהציג
פרס היה שונה:
לשומרי הגחלת
הערבית, פרס
היה המפתה (seducer)
הגדול. הוא
יביא את האמת
שלו, ואת
חזונו הטכנולוגי,
לאי-חשדנים ב
דוהא, עומאן,
טוניס
וראבאט.
שם, ובמצודות
אחרות
שתיפולנה, הוא
לבטח ימצא
תמימים, משתפי
פעולה
ופחדנים. הוא
יביא לפילוג
בשורות
הערבים, ויכפה
עליהם עידן
חדש של עליונות
ישראלית.
בעולמו של
פרס, האמת
שטופחה ע"י
דורות של
לאומנים
ערבים תלך לכל
הרוחות.
זה לא
מפתיע
שתבוסתו של
פרס בבחירות
מאי 1996 התקבלה
בשמחה ע"י
האינטלקטואלים
הערבים. זאת
היתה עבורם
מתנה של שחרור
פוליטי, של
הצלה מתליה (off the hook) . הם לא קנו את
החזון של פרס,
ועכשיו הנביא
של העידן
הטכנולוגי
החדש נידחה גם
ע"י בני עמו.
הספר של
עג'אמי (פרופסור
אמריקאי
ממוצא
לבנוני-שיעי,
וידיד ישראל)
חשוב להבנת
המזרח התיכון.
עג'אמי מצייר
במכחול רחב את
הנוף התרבותי
של הערבים,
יצירות משוררים,
סופרים,
ואינטלקטואלים
אחרים, ואת הדרכים
המדיניות
והאידיאולוגיות
הנפתלות שעברו
במאה האחרונה.
הספר מדריך
נאמן לרוח התקופה
(Zeitgeist),
ובעיקר
הדברים לא
התיישן מאז
שנכתב.
השפה
הערבית
פיוטית,
ומשוררים
זוכים בחברה הערבית
להערכה
ולהערצה.
הגדולים בהם,
שירתם מגוייסת
לשרות האומה
והרעיון
הפאן-ערבי,
ונותנת ביטוי
למאבק
ביהודים, מאבק
בו
התבוסות
מרובות
מהנצחונות.
ואכן שירת
הערבים מלאה
זעם, תסכול
ויאוש, עד כדי
כך שהתאבדות
המשורר
הלבנוני
הגדול
ח'ליל האווי,
ביום בו צה"ל
פלש ללבנון ב 1982,
התקבלה
בטבעיות
כהמשך שירתו.
מעניין
שהאינטלקטואלים
הערבים
(מיוצגים בספר
ע"י ניזאר
קאבבאני,
אדוארד סעיד
ודומיהם), לקחו
– לדברי עג'אמי –
את הזיית
"המזרח
התיכון החדש"
של פרס
ברצינות,
כסכנה מוחשית לאומה
הערבית
ולתרבותה.
אם אלה
אינטלקטואלים,
המצב יותר
חמור ממה שחושבים.
אם אלה
אינטלקטואלים
אז אני
קוגל-לאגר.